<h1>ראב"ן — ב"מ</h1>
<h2>דף ב:</h2>
ראובן שהפקיד פיקדון אצל שמעון ואבדו בפשיעה וטוען שמעון לראובן השבע כמה היה שוה וטול, וראובן משיב איני יודע שויו כי משכון של גוי היה וכמה שישבע הגוי תן לו. אינו דין שיתן עפ"י שבועת הגוי שאסור לקבל שבועתו כדכתב ושם אלהים אחרים לא תזכירו ולא ישמע על פיך, אלא ילך ראובן ויתפשר עם הגוי ויפרע לו משכונו ויחזור ויפרע הפסידו משמעון.
<h2>דף יג:</h2>
[ב"מ מ"ט ע"א] וקיימא לן בהא נמי כר' יוחנן (ו)דברים (ש)יש בהן משום מחוסרי אמנה ואדם הנושא ונותן עם חבירו ויש עדים בדבר וחזר בו פסקינן (דלית) הילכתא לדיניה שהוא מחוסר אמנה, כגון שאמר ליתן לחבירו מתנה מועטת וחזר בו הוי נמי מחוסר [אמנה] כדאמר מודה ר' יוחנן במתנה מועטת דסמכה דעתיה, וה"מ לעשיר אבל לעני אפי' מתנה מרובה הוי כנודר לעשות צדקה וחייב ליתן דגרסינן בירושלמי א"ר יוחנן אמר ליתן לחבירו מתנה מותר לחזור בו הד"א לעשיר אבל לעני נעשה נדר.
<h2>דף טז:</h2>
ראובן שהיה לו סחורה ושמה לשמעון בי' זקוקים לשנה לתת לו וכל הריוח שיעלה באותה סחורה ובדמים שיחלקו בשוה ואם יוזיל או יאבד יתן לו שמעון י' זקוקים. דבר זה אסור ממתני' דתנן אין מקבלין (ניכסי) צאן ברזל מישראל מפני שהוא ריבית, ומהו צאן ברזל שיקבל כ' צאן בכ' דינרים עד שנתיים ושלש וכל הוולדות והצמר והחלב יהיו חולקין ואם ימותו הצאן על המקבל אחריות, דהכי תניא בתוספתא [פ"ה] איזהו צאן ברזל א"ל הרי הן עשויות עליך למחצה ולשליש ולרביע במנה של זהב אסור. ואם הנותן מקבלן עליו אע"פ שלא קיבל עליו אבידה או מיתה שרי, כדאמר (אמר) אביי [ס"ד.] שרי ליה לאינש למימר לחבריה הילך ארבעין זוזא אחביתא דחמרא אי תקפה ברשותך אי יקרא או זילא ברשותי ומסקנא כיון דקביל עליה זילא קרוב לזה ולזה הוא.
<h2>דף יח:</h2>
מקח וממכר וליחזי זוזי ממאן נקט [ב"מ ב' ע"ב]. הכי קא פריך מקח וממכר בתמיה היכי בא (לידו הך) [לידי כך] דשנים אוחזין בו וליחזי המוכר מעיקרא ממאן קיבל הדמים ולא יתן המקח, ומשני הכי הוה עובדא דנקט זוזי מתרווייהו מחד קיבל מדעתיה וחד זריק לו זוזי הדמים בעל כורחו כגון ששניהם היו מחזרין לקנות וניאות לאחד והאחד זרק לו הדמים והניח המקח ביניהם [וגם הדמים] ונסתלק ותפשו בו שניהם (וגם הדמים ומסתלק), וה"ה (למכור) [למוכר] ואינו יודע למי, שמניח המקח ביניהם ומסתלק. הקשה לי חתני ר' שמואל שיחיה על פירוש זה, הא דאמר ר' אבא [ל"ז:] ספק הינוח לכתחילה לא יטול ואם נטל לא יחזיר למי שבא ואמר שלי הוא אם לא יבורר בעדים או בסימנין, אלמא מי שבא לידו ממון חבירו אין מוציאו מידו אא"כ יבורר למי נותנו והכא את אומר שמניח ביניהם. והשבתי לו כיון דאמור רבנן לכתחילה לא יטול משום דילמא המניחו אין לו סימן ועדים ויאבד את שלו כי שקיל ליה המוציאו אתא לידיה באיסורא דהוי כי גוזל ואינו יוצא מידי איסור עד שישיב לבעלים, אבל לוקח מקח שבא לידו בהיתרא מניח ביניהם ודיו כדאמר בהמפקיד [שם.] גזל עבד איסורא וכו'. והא דתנן נותן לזה מנה ולזה מנה והשאר יהא מונח כו' ולא אמרינן שיניח המנה ביניהן, היינו משום דכיון שהפקידו לו מדעתו לא הוי השבה עד שישיבנו מידו לידו, אבל הכא האחד זרק לו שלא מדעתו הדמים הילכך א"צ אלא להניח לפניו ולהסתלק, כדאמר בהמפקיד [שם] אמ' רבא הכל מודי' בשני' שהפקידו בעדרו של רועה שלא מדעתו שמניח ביניהם ומסתלק והשני שנתן לו הדמים (מדעתן) [מדעתו] לא לו אלא בשביל המקח הילכך מניחו לפניו ודיו, ותו שהרי אותו שנתן לו הדמים מדעתו אינו מפסיד כלום שהרי חלוק הוא במקח ובדמים, אבל הכא אם היה מניח וחולקין יפסיד הזכאי וירויח הרמאי.
בשם רבינו ר' יצחק מאלפס, וניחזי זוזי ממאן נקט, ופירש הא דתנן שנים אוחזין בטלית אמציאה קאי ולא אמקח וממכר, והא דמוקמינן סיפא במקח וממכר כגון שהמקח ביד המוכר, ולהכי פריך וניחזי זוזי ממאן נקט כלומר ונשאל את פי המוכר למי מכר שהרי נאמן הוא כל זמן שמקחו בידו ואמאי קתני חולקין בשבועה, ומשני לא צריכא דנקט מתרוויהו באמר המוכר לשניהם ניתרציתי ואמרתי להם מי שיקדים ויתן לי הדמים הוא יקנה ובאו שניהם יחד והאחד נתן לי מדעתו והאחד בעל כורחי ולא ידע המוכר נמי מי הוא שנתן מדעתו ומי בעל כורחו והשתא תיבעי תרווייהו קנו מיניה המקח כל אחד אומר אני הוא דמדעתיה הילכך ישבע כל אחד שלקחה ולא לקח בה פחות מחציה ויחלוקו שהרי דבריהם ספק הוא לב"ד עם מי מהם האמת כדין כל ממון המוטל בספק לב"ד שאין יכולין לברר האמת שחולקין, ולהכי פריך נימא מתניתין דקתני דממון המוטל בספק דחולקין בשבועה דלא כסומכוס דאי סומכוס האמר חולקין בלא שבועה. ורבינו משה גאון פירש דשנים אוחזין בטלית אתרוויהו קאי אמציאה ואמקח וממכר, וה"ק כיון דאמרת דחד מינייהו (מוד') [מודי] דאמר חבראי דמי קא יהיב ואנא דמי קא יהיבנא וקס"ד דמקשי דה"ק אני אחזיר לו הדמים שנתן דכיון דצריכא לדידי אישקליה אנא ואתפיס עמו ואומר אני משכתיה כולה ואחזיר לו דמים שנתן, וכיון דלא יהיב דמי אלא חד מינייהו הרי יש לברר מי הוא אותו שנתן והוא קנה במשיכתו ומשיכת האחר לאו כלום ואמאי חולקין בשבועה, ומשני כגון ששניהם נתנו הדמים דהא דקאמר ואנא דמי קא יהיבנא הכי קאמר ואני נתתי דמים בעל כורחיה, ולא ידענו כלומר ואנו בית דין לא ידעינן מי הוא לא מצי למיקם עלה דמילתא מי הוא מדעתיה ומי הוא בע"כ דתרווייהו אמרי אנא הוא דמדעתיה, ועדות בעל המקח לאו כלום הוא שאין מקחו בידו, הילכך מוטל בספק הוא לב"ד מי הוא דמדעתו וחולקין בשבועה. ושניהם מפי ר' שלמה והוא לא אמר אלא תחילת הדברים ואני פירשתים על מכונם.
